רש"י על יבמות ט״ז ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות ט״ז ע״ב:א׳ רש"י על יבמות ט״ז ע״ב:ד׳ »

1 יבמות פתח ↗

מִתַּרְמוֹד מַאי טַעְמָא לָא? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְסָבַיָּא, חַד אָמַר: מִשּׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה, וְחַד אָמַר: מִשּׁוּם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

עכו"ם הבא על השפחה כו'. כן מבואר בירושלמי פ"ג דקדושין הט"ו ע"ש, ועיין ביבמות ד' צ"ט ע"א דגרס שם הטבילן לשם עבדות משמע דוקא שניהם. אך לפי שיטת רש"י שם ד' ט"ז ע"ב דלמ"ד עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה להיפך ע"ש בתוס' ד"ה נכרי ה"ה גבי שפחה כן, וכאן אתיא כמ"ד הולד ממזר ולכך נקט טבל שניהם. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"א ור"ט בקדושין ד' ס"ט ע"א ע"ש. גם יהיה נ"מ בשפחה המחוסרת גט שחרור עיין תוס' יבמות ד' ס"ו ע"א ותוס' גיטין דף מ' ע"א דס"ל דלענין גוף שם שפחה עליה ומ"מ מוכח בדברי התוס' גיטין ד' מ"ג ע"ב ד"ה אבל דהולדות לא שייך להאדון, וע"ש ד' מ' ע"א אי אתה מודה שבניה עבדים, ובירושלמי שם דמשמע דעבדים שייכין לו ועיין בדברי רבינו פ"ו מהל' עבדים ה"ד דנקט שם ג"כ לשון הגמ' רק שפחה והטעם משום דס"ל דזה הוה גדר הפקר וס"ל דהמפקיר עבדו אסור בשפחה כנענית דלא כהתוס' וא"כ בעבד ע"כ כופין מחמת קושית התוס' הנ"ל ולכך נקט שפחה דאין שייך בה הדין של כפיה. ועיין תוס' ערכין דף ב' ע"ב ד"ה כמשנה ראשונה, ובירושלמי פ"ד דגיטין דאף דמחוסר גט שחרור מ"מ אינו מעכבו מלאכול בפסח דאין רשות רבו עליו ע"ש, וא"כ אף לשיטת התוס' דס"ל דהגוף הוא עבד מ"מ הולדות אינו שלו ואך לא שייך הך דהאשה וילדיה אבל אם נימא כבמעי בהמה דמי אז אין נ"מ, ועיין מש"כ רבינו בהלכות עבדים פ"ט הלכה ג' ובדברי השגות שם:

3 יבמות פתח ↗

1 מתרמוד מ"ט לא - מקבלים:

2 עבדי שלמה - שנשאו בנות ישראל מחמת עושרן ודרין שם בחזקת עובדי כוכבים וקסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר:

3 משום בנות ירושלים - לקמיה מפרש לה בנות ירושלים בחורבנה כשבאו עובדי כוכבים ונשאום:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ממהדורא תניינא: אסור לקסום ולשאול כו'. הנה כאן גבי קסמים כתב דהקוסם עצמו לוקה והשואל מכים אותו מכות מרדות ולקמן בהל' י"ד גבי אוב מבואר דהשואל עובר בלאו ואם עשה מעשה לוקה, ובהל' ט"ו גבי מכשף לא כתב כלל דאסור לשאול ועיי' בדברי רש"י ותוספו' בסנהדרין דף ס"ה דפליגי איזו הלאו לשואל ואיזו לאו לנשאל דרש"י ס"ל דלאו דאל תפנו הוא לנשאל והתוס' ס"ל להיפך, ועי' עירובין דף י"ז ע"ב ורש"י כריתות דף ב' ע"א והנה באמת נ"מ כך דעי' בתוספ' סנהדרי' דף ס"ה ע"ב ד"ה מעלה כו' שהקשו התוספ' על רש"י מבעלת אוב דשאול אף דבאמת בסנהדרי' שם נראה דר"ל דשאול אמר שתעלה עליו ואם כן לפי זה הוו שניהם קוסמים ומשניהם נעשה המעשה של האוב ועי' במה דפליגי רש"י ותוספות פסחים דקי"ג ע"ב ושבת דקנ"ה ע"ב גבי כלדים מה ר"ל ורש"י פירש שם אוב ורשב"ם ותוספות הקשו עליו דהא זה לאו ועיין שבת דע"ה ע"א גבי לומד דבר מן המכשף דמותר ובהך דברכות דנ"ט ע"א גבי גוהא, אך באמת יש נ"מ אם אומר לו שישאל בהאוב או ששואל ממנו לאחר ששאל דאז מותר, גם יש לומר נ"מ דשואל מנכרי מותר רק מישראל אסור באוב אך באמת כך דכבר הארכתי במקו' אחר דדבר דהאיסור הוא הפועל אז רק העושה זה עובר ולוקה ודבר דהאיסור הוא המציאות אז כל שעשו דבר דעל ידו נעשה המציאות לוקה וכן סבירא ליה בהלכות אבל פ"ה דהמטמא את הכהן שוגג המטמא חייב חזינן דסבירא ליה דלא דהאיסור הוא הלבישה ולא הלובש רק מה שנלבש כלאים ולכך גם אחר חייב אם על ידו נלבש מה שאין כן בטומאת נזיר האיסור רק על נזיר שטימא עצמו ולא מה שהנזיר נטמא ולכך קיימא לן דהמטמא לנזיר אף שהנזיר שוגג, המטמא פטור וכמבואר בנזיר דמ"ד ובדברי רבינו בהלכות נזירות אך י"ל דזה רק בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אף דלוקה מה"ת וכמבואר בנזיר דף י"ז וכ"מ גבי בית הקברות ובדברי רבינו בהל' נזירות ובהל' ביאת מקדש פ"ב, אבל בהני שהנזיר מגלח ועי"ז נטמא השער ופקע מהם הקדושה, ונעשה רק כמו איסורי הנאה לדידן כמבואר בנזיר דף מ"ה ע"ב ותמורה דף ל"ד ובירוש' ערלה פ"ג, וכן כ' רבינו פ"ו מהל' נזירות הל' י"ד וע"ש במ"ש רבינו פ"ח ה"ה גבי אם הביא קרבנותיו כו' נקט שם לשון מטמא לערב משום דקודם לזה דהוי קודם התגלחת אסור לטמא והך דנזיר דמ"ז בהך דמרים התרמודית דמשמע דיכולה ליטמא מיד אף שלא גילחה יש לומר משום דאשה אינה מגלחת בעזרה לחד מ"ד כמבואר נזיר דף מ"ה, עכ"פ ע"י הטומאה מסתלק הקדושה מן השער, ואנן קיי"ל דשער נזיר לעולם קדוש כמבואר בקידושין דף נ"ז ע"ש דלא כשיטת הירושל' ורש"י ע"ז דף ע"ד דיליף זה מתחת הדוד, ועי' בספרי פ' נשא דאפי' אם גלחוהו לסטים השער קדוש, ועי' ברש"י פסחים דף ע"ט ע"א, ולכך י"ל דלוקים גבי מטמא נזיר ואף דהא במכות די"ד הוי שם מחלוקת במטמא קודש, או י"ל דשם קאי אכלי שרת שיש להם תקנה בטבילה, ועי' בהך דמנחות דף ק"א ועירובין דף ק"ד ע"ב ע"ש ברש"י גבי אבנט ובאמת הארכתי מהך דכלים פט"ו מ"ו גבי נבלי בני לוי דזה הוי באמת כמו סיפא דשם בשיטת רבינו גבי משקה דבי מטבחי' דזה הלכה דאינו מקבל טומאה והוי רק בגדר משמשי משמשיו, עי' בכלים פט"ז והוה רק מעשה עץ שימש, בחולין דקכ"ט דזה הוו חלק מן המקדש וקיי"ל דמעכב, תענית דף כ"ז ע"ש ולכך מבואר בפי"ו דכלים מ"ז דתיק של נבלים טהור אף דבכל הכלים תיק טמא כמבואר שם במ"ח וכ"מ, ועי' בתו"כ פ' שמיני ור"ל של נבלים של בית המקדש וכמ"ש, ועי' בפכ"ד דכלים משנה י"ד ג"כ כן, ובפי"ח מ"ג ומ"ד, ועי' פסחים דף י"ז ור' יוסי לשיטתי' שם דלא ס"ל להלכה אף דמצינו בכמה מקומות דכלי שרת יש עליהם טומאה פסחים ע"ט וחגיגה דכ"ו ומנחות דק"א הנ"ל, יש נ"מ בין היכא דזה לצורך דבר אחר כמו שלחן ללחה"פ וכלי שרת לקבלת דם וכיוצא משא"כ בכלי שיר דלוים דהם רק חלק מן המקדש. עכ"פ יש לומר דהיכא דמטמא קודש שעי"ז נפקע מקדושתו חל עליו גדר ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' ע"ז דף י"ג, סנהדר' דף נ"ו וכ"מ, גם י"ל דגבי קדשים כיון דע"י הטומאה יש בהם מצות שריפה לא פקע הקדושה לגמרי, ועי' מעילה דף יו"ד ע"א דמבואר שם דהמצוה בכהנים שישרפו, ועי' תוספ' ב"ק דף ע"ו דלכך אין פודין קדשים שנטמאו דא"א להפקיע מהם מצות שריפה, ועי' פסחים דף כ"ד ודמ"ט ודפ"ה, וגם יש נ"מ בין אימרים שנטמאו לשאר בשר וגם נ"מ אם נטמאו לפני זריקה או לאחר זריקה היכא דנשרפין בבית הדשן כמבואר בהך דזבחים דק"ד ע"ש, ועי' בתוספת' סוף תמורה דהיכא דניטמאו בחוץ צריך לשורפן בחוץ ועי' בתו"כ פ' צו ופ' שמיני דממעט זה מקרא, ובשקלים פ"ח מחלוקת ב"ש וב"ה ובפסחים פ"א והטעם י"ל משום דאסור להכניסם בפנים עי' ירושל' שקלים שם ובהך דזבחים דצ"ד ע"ב ובדברי רבינו פ"ג מהל' מעשה"ק, ועי' ברש"י פסחים דף י"ד ע"ש גבי שמן קודש שנטמא ובזבחים דף צ"ב ע"א מבואר שם דשורפם בעזרה ע"ש ברש"י, אך רבינו בפי' המשנה שם וכן בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ה מבואר דשורפן ע"ג המזבח ועי' בהך במנחות דף ע"ד לר"א בר"ש גבי שירי מנחה של כהן וגבי נסכים הטעם מחמת לאו דלא תכבה ולכך צריך לעשות מערכה בפ"ע ואז הוי כמו אש מחתה דשם דצ"א ע"ב דנתקי' ע"ש, ובאמת למאי דפסקינן בפסחים דכ"ד דשרפתו בקדושה אם יכול לשורפן בלשכות כמו בהך דזבחים דף נ"ו גבי אכילת קדשים דבמקום אכילתן שם שרפתן, וא"כ גם נטמא בחוץ יכול להכניסן לשם, והך דתו"כ וכן הך דזבחים דף צ"ד ע"ב שם רק באימרים או בדם חטאת ומריקה ושטיפה דחטאת דשם הוי גזירת הכתוב, אבל בשאר קדשים גם בלשכה, וכן מבואר בתוספת', עכ"פ גבי שער נזיר דע"י הטומאה פקע הקדושה ונעשה איסורי הנאה י"ל דלוקה בגדר ונתצתם כו' ובזה אתי שפיר דברי התוספת' מכות פ"ג דמבואר שם דהמטמא נזיר שניהם חייבים המטמא חייב בגדר ונתצתם כו' והנזיר חייב משום הנזירות, ואף דא"כ איך מבואר בנזיר דף ס"ב ע"ב גבי עבד שנדר בנזיר דרבו כופהו לטומאה ויין ולתגלחת לא נקט משום דגבי תגלחת הלאו הוא על המגלח, וא"כ לפי זה גבי טומאה נמי לא, אך גבי עבד לא חל הקדושה על השער, והשער לא הוה של העבד דהשער שייך להאדון כמבואר גיטין דף לח ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ה הל' ד' דאם נשבע על אחר שלא יכנס בביתו ועבר האחר ונכנס לוקה חזינן דהחיוב הוא לא מה שעבר מה שנשבע רק שעבר וביטל השבועה. ובאמת לפי הנראה בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ה ה"ג מוכח שם דאף שבועה שהי' אז בזמן שנשבע בגדר שוא כגון שאין בידו לקיימה מ"מ אם נתקיים אח"כ לא עבר משום דס"ל דהדיבור ישנו, ואף שהדבר נתקיים ע"י אחר, וזהו כוונת המפרש בנזיר ד"ד ע"א ד"ה אלא כך דכמו דאמרינן בהך דנדרים דף י"ח גבי שבועה שלא אוכל ושבועה שלא אוכל דנשאל על הראשונה שני' חל עליו וע"ש בנדרים דף י"ח דיש שם שני לשונות בגמ' אם המציאות של שני השבועות יש, רק דליכא חיובא, או דגם המציאות אינו בהאדם רק הדיבור יש, ונ"מ למאי דס"ל לרבינו בהל' שבועות פ"ו הי"ז דאם נשאל על השלישית מהני השאלה שאף אם אח"כ ישאל על הראשונה פטור על שניהם, אף דקיי"ל דלא מהני שאלה אא"כ חל הנדר וא"כ על כרחך חל השבועה על האדם רק דליכא חיובא, ונ"מ ג"כ אם לא שאל לחכם רק הבעל או האב הפיר בה ואנן קיי"ל מיגז גייז אם חל השניה או לא זה יהי' תלי' ג"כ בהנך תרי לישני דנדרים הנ"ל, אם מחמת חיוב שפיר חל ואם מחמת רווחא לא חל כיון דרק מכאן ולהבא כמבואר בכ"מ, והוה כמו הך דכתובות דע"ד ע"ב גבי רופא ע"ש אך באמת י"ל דעיקר הפעולה דהפרה הוא משום שלא יהי' עינוי וכאן הא עי"ז חלה השני' ומה מהני וכמש"כ בנזיר דף כ"ח ע"א במה שכ' התוס' ד"ה ר"ע במ"ש שם או שמא יש כח כו' והוא אינו מובן דהרי זה בקום ועשה דהא זורק הדם אך ר"ל כך דכיון דזה וודאי שלא יהא מועיל ההפרה שלו שיהא אסור בכל איסורי הנזירות יכולים חכמים לתקן וא"כ נשאר העינוי נפש ומה מועיל הפרה לזה ונ"מ ג"כ דהיכא שנדרה מאיסור דרבנן וחל נדרה ועי' נדרים דף י"ב ע"א אם ע"ז מועיל הפרה כיון דאף לאחר הפרה אסורה בזה ועי' ברש"י שבת דף מ"ו ע"ב בד"ה ואמאי ור"ל ג"כ דשוב לא יועיל ההפרה והנה עי' בל' רבינו בהל' נזירות פ"ג ה"י דמשמע שם מלשונו דבאמת השניה אינה חלה כלל דכיון דליכא ראשונה שוב אין עליה שם שניה וכן יהי' כמו בטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש בתוס' שבועות דף כ"ז ע"ב ובירוש' נזיר פ"ג שהקשו ג"כ זה, אך באמת אי נימא דליכא השניה כלל שוב א"א לשאול על הראשונה, ומה דמועיל שאלה על הראשונה משום דיש לה שניה לכך תלי' זה בזה, זהו כוונת רבינו בהל' נזירות שם, וכבר כתבתי בחלק ב' די"ל דכמו דמהני שאלה רק לאחר שיחול הנדר כן לא מהני ההיתר דנדר שבטל מקצתו בטל כולו, אך זה תלי' בהך מחלוקת דירוש' נזיר פ"א גבי ספק אם נזר שתי נזירות או נזירות א' אם אזלינן לחומרא או לא וא"כ למאן דאמר לחומרא חזינן דגם השניה ישנה והוה כמו שכבר חלתה אף דע"כ נפסקו הני מהני, ועי' בנזיר ד"ח ובהשגות פ"ב ה"ה ע"ש. ובאמת זה הגדר דפסקינן בגיטין דל"ו וכ"מ דנדר ע"ד רבים אין לו התרה הוא ג"כ מצד זה דהוה כמו שנדר שכל זמן שהרבים יסכימו יהי' חל עליו נדר חדש אם יהי' לו רווחא וכמו בהך דנדרים דף ע' ע"א ונזיר דכ"ב וע"ז לא מהני שאלה כיון דעדיין לא חל דצריך ההסכם, אך זה נ"מ היכא דנשבע שאוכל ואח"כ נשבע שלא יאכל דהוי שוא, אם נשאל על הראשונה אם שניה חלה עליו, וזה ר"ל המפרש בנזיר דמ"מ הדיבור קיים, ועי' בלשון הגמר' שבועות דף כ"ט ע"ב השתא משום שבועת ביטוי כו', מה זה הלשון השתא, אך ר"ל כך דהא אפשר שהשניה תהי' ג"כ שבועות ביטוי כגון שישאל על הראשונה ובמ"א אבאר, עכ"פ שבועה הוי מציאות שהדיבור ישנו ואם הדיבור נתקיים אף ע"י סיבה רחוקה לא הוה שוא וכבר כתבתי בזה בשיטת רבינו בהל' מלוה דגם הלוה אינו לוקה על לאו של רבית משום דהוי ניתק לעשה לקבל הריבית בחזרה אך דזה תלי' אם המלוה יחזור לו וכבר כתבתי בזה. וכן ס"ל בהל' נדרים פ"ה הל' א', אך שם כתב שאינו לוקה וזה תליא בירושלמי פי"ג דיבמות ובנדרים אם לוקים על האיסרות עי"ש, אבל אם הוא נתן לו לאכול לוקה המדיר כן סבירא לרבינו בסו' פ"י מהל' נדרים עי"ש וכן מבואר בירושלמי דנדרים סוף פרק קונם יין עי"ש ובספרי פרשת מטות פסקא קנ"ו דאם הפיר לה לאחר מעת לעת וע"י זה אכלה היא, עובר המפיר, חזינן דגרם הוי כעצם הפעולה ואף דקיי"ל דגרם בגדר הנאה של אחר אי אפשר לחייב כמבואר בקדושין דמ"ג אך דבר דגרם אסור כהמציאות עצמה עיין שבועות דמ"ז ע"ב דיש ריבוי בפני עצמו גבי עוקב אחר המנאף עי"ש וכך קיי"ל ביבמות דס"ב דעכו"ם שנתגייר והיו לו בנים בגיותו דפטור מפריה ורביה עי"ש בגמרא דנקט שם עכו"ם בני פריה ורביה ועי"ש ברש"י ותוספות אך באמת ר"ל כך דלא דהוא מצווה על פריה ורביה רק דמ"מ הא יש לו בנים ואף אם אחר כך לאחר שנתגייר אם יוליד עוד בנים לא יקיים מצוה כלל דהרי יש לו זהו כונת הגמרא שם ובגדר דמבואר בהך דב"מ דף כ"ו ע"ב מתנה בעלמא כו' ובכורות דף ג' ע"ב גבי הך דרב מרי וה"נ כן ויהי' נ"מ לרב הונא דס"ל שם דאף אם מתו הבנים קיים, מ"מ אם הי' עכו"ם ונולדו לו בנים ומתו ואח"כ נתגייר אז לכולי עלמא מחוייב לקיים פו"ר וזה הוי כמו בנולד מהול או אם עבר ומל את בנו תוך ח' דאף דלא קיים המצוה מ"מ אין מה למול ואך אם נמשכה ערלתו אז אף למאן דאמר ביבמות דע"ב דאין צריך לימול אבל כאן צריך, וזהו כונת התוספ' ביבמות דע"ב ד"ה מדבריהם דכתבו שם דהא דמבואר דמשוך ערלה בכרת היינו שלא מל כלל ומה ר"ל א"כ מה שייך בזה משוך, רק שנולד מהול אז אם נמשך אח"כ הוי ערל, ובמקום אחר אבאר זה. השמטה וכה"ג מבואר בחולין דף פ"ז וכ"מ גבי כיסוי הדם גבי כיסהו הרוח דכל זמן דאינו מגולה אין צריך לגלותו ולכסותו, ועי' בתוס' שבת דף כ"ה ע"ב ועיקר הגדר כבר כתבתי בזה אם קיום המצוה דכיסוי הדם בזה שהוא כוסהו או המצוה שלא יהי' מגולה, ועי' בחולין דף פ"ט ע"ב כל מה דמכתת וכבר כתבתי בזה דזה הנ"מ בין השוחט עצמו לאחר, וגם נ"מ אם בשביל הדם או בשביל הנישחט ונ"מ ג"כ גבי שחט עוף של אחר על מי הוא מצות כיסוי, ועי' חולין דף קל"ט גבי שחט ואח"כ הקדיש, ובתוספת' וברמב"ם פי"ד מהל' שחיטה נקט הקדיש את הדם כו' ועי' בגמ' דף פ"ז ע"א דמביא שם שני ברייתות חדא נקט מי ששפך הוא יכסנו ובאידך נקט מי ששחט הוא יכסנו ונ"מ כיון דמבואר בחולין דכ"ט ובסוטה דט"ז וזבחים דכ"ה דעיקר דם הוא מהוורידין, וא"כ הכיסוי תלי' בחתיכת הוורידין, ועי' שם בתוס' דף פ"ג ע"ב ד"ה ובמוקדשים, וכן נ"מ למה לא מוקי הגמר' בחולין דכ"ט מה דמקשה שם תנינא חדא זימנא דילמא מיירי בציפורי מצורע, ושם ג"כ העיקר הוא הדם ובשחיטה, ועי' בתו"כ פר' מצורע דיש מ"ד שם דהשחיט' דווקא בכהן, דעיקר הדבר הוא הדם שמן הוורידין, וכן באמת ר"ל הך דזבחים דף כ"ה ע"ב גבי קדשים דצריך שיהיו הוורידין כנגד הכלי ור"ל דצריך שיאחז הוורידין בידו וכמו מהך דסוטה הנ"ל ועי' תוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד, וזבחים דף ק"י ואכמ"ל. עכ"פ אם עיקר הדב' הוא מה שהוא שחט את העוף או מחמת שהדם יצא על ידו, וע"ש ברש"י דף פ"ו גבי חש"ו ואחרים רואין אותן דאף דהשחיטה נתכשר ע"י אחרים, מ"מ אין עליהם שם שוחט, וכן נ"מ במאי דמבו' בתוספתא חולין שם דגם ביו"ט אף אם אחר ראה צריך לכסותו דלא כשיטת הירוש' ביצה שם, עכ"פ התוס' סב"ל דהיכא דלא עשו פעולה אם אח"כ נמשך חל עליו שם ערל, אך רבינו ז"ל ס"ל דאף דאינו ערל מ"מ כיון שעשה פעולה שעי"ז נתבטל המצוה לגמרי גרע, ע' שבת מ"א ונקרא הפרה והארכתי בזה בהך דעירוכין י"א דבטלה מצות שירה ור"ל שהיו מקריבין את קרבנות הציבור בלא נסכים והקריבו נסכים לאחר זמן שוב אין צריך לומר שירה עפ"י דין זה נקרא הפרה, דמבטלין המצוה, עי' נדרים דף צ' ורש"י מנחות דף נ"ג ע"ב ד"ה ובשר קודש וכבר כתבתי בזה, וכן הדין גבי יובל דלשיטת רבינו בהך דר"ה ד"ט דאם לא שלחו העבדים נתבטל היובל, ועל זה נענשו כמבואר בירוש' פ"ג דר"ה וזה ג"כ גדר הפרה. ובאמת רבינו ז"ל פסק בהל' אישות גבי גר ולא נפטר מפו"ר רק אם גם הבנים נתגיירו, ואף דלדינא לא הוו שלו כלל מ"מ המציאות נתקיים, ובאמת כוונת הגמרא ביבמות שם דפשט כך הצריכותא מפו"ר לנחלה, לא מצד החיוב רק מפני המציאות דכל זמן שהוא חי אין שייך לומר עליו גדר נחל' ולא נדחה ממנה הדין, וכה"ג סבירא להו להתוס' כתובות דנ"ג ע"ב בד"ה אלמנה לשיטת ר"ת דאף אם נתאלמנה מן הנישואין כל זמן שאביה חי ואח"כ מת אביה יש לה מזונות אף שיצתה מרשות האב מ"מ אז לא הוי החיוב כלל דעדיין הי' האב קיים, ונ"מ כה"ג גבי בוגרת דמוציאה ג"כ מרשות האב, אך תלי' אם הגדלות הוי דבר נמשך או נפסק, עי' תוס' מכות די"א ע"ב ועירוכין דכ"ט ע"ב. ע"כ השמטהעכ"פ החיוב הוא שיהיו לו בנים ולא שיוליד בנים ולכך כיון דיש לו נפטר ולא מהני כלל מה שיהיה לו עוד אבל גבי עבד אף אם היו לו בנים בהיותו נכרי ואח"כ נעשה עבד ואח"כ נשתחרר מ"מ צריך לקיים פו"ר דאף דגר שנתגייר כקטן שנולד ועבד שנשתחרר כקטן שנולד וכן שנעשה עבד כקטן שנולד עי' סנהדרי' דנ"ח ע"ב, אך נ"מ דגבי גר השינוי הוי על ידו בדעתו וברצונו ואף דהוי פנים חדשות עי' ע"ז דע"ה ותמורה דל"א ובשבת דקי"ב ע"ב מ"מ הצורה עדיין קיימת עליו וכ"כ דמ"ש רבינו גבי כ"ש שנשברו דאם התיכן הוה כחדשים מ"מ קדשים חזינן דהצורה נשארה עליהם ושמן עלי' וזה נקרא גדר שינוי הדרגי, אבל עבד הוא בא בגדר פתאומי דכל זמן שהוא עבד כמו שאינו. השמטה וראי' לזה דכבר כתבתי לדברי התו"כ פ' צו דמוכח משם דין הך שכתב רבינו בהל' כלי המקדש דכלי שרת שנשברו ונפסלו ולא מהני תיקון מ"מ אם התיכן ונעשה פנים חדשות כשירים דהקדושה נשארה כמקדם עי"ש, וגבי אפרוח הבא מביצת ע"ז פליגי בזה בירוש' ערלה ספ"א לחד מ"ד ס"ל דמותרת, ועי' רש"י ע"ז דמ"ו ע"ב גבי משתחוה לקמת חיטים דבע"ז אסור משום דכל מה שאתה מהוה ממנו, וכן גבי הקדש בהך מחלוקת במעילה די"ג אם יש מעילה בגידולין ועי' תמורה דל"א דסתם משנה כן ולגבי קדשי מזבח מחלק שם בין גידולין דחזו למזבח ור"ל כמ"ש הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא דאף דביצת תורים של קרבן אין בהם מעילה מ"מ אם נולד מהם אפרוח הוי הוא עצמו קרבן וגבי ביצת הקדש שנעשה אפרוח הוה זה ג"כ פלוגתא בירוש' בערלה שם וצריכה פדיון רק בגדר הביצה, ועי' בדברי רבינו בהל' מעילה פ"ה הי"א ובירוש' תרומות פ"ט דמחלק בין דבר שזרעו כלה לדבר שאין זרעו כלה, ובהך מחלוקת דע"ז דמ"ח ע"ב וערלה פ"ב נטע אגוז של ערלה ונעשה אילן דת"ק ס"ל דאף אי נימא דזוז"ג אסור מ"מ זה מותר והטעם דכל היכא דהוה שינוי פתאומי ונעשה דבר חדש ממש וכן המציאות, וראי' דהרי יש מ"ד בירוש' ברכו' פ"ו דהקור של דקל מברכין עליו בפה"ע עי' ברכות דל"ו ועירובין ד' כ"ט, ומבואר בירוש' שביעית פ"ג דיש בו קדושת שביעית ואיך הדין לגבי ערלה, דכל הדקלים כן, וע"כ דהמציאות כן והוה ברי' חדשה ממש וי"ל כמ"ש התוס' פסחים דמ"ד ד"ה הוא הדין, ועי' בנזיר ד"נ גבי כזית נצל בבא מן המת, ועי' שם בירוש' דהוה מחלוקת אם זה טומאה חדשה או מחמת שבא מבשר המת, ועי' בכורות דנ"ה גבי כבד שנימוח דמטמא ברביעית ואמאי לא הוה כמו נצל ור"ל דלא נימא דדי בכזית רק ברביעית כמו דם עיין בשבת דף ע"ז ע"א וחולין דף פ"ז ע"ב עיין שם וגם נ"מ בין אם המחה בידים או שנמחה מאליו כמ"ש התוס' נזיר ד"נ גבי נבלת עוף טהור ובחולין דק"כ גבי דם שהקפה וע"ש בתוס' דק"כ גבי רוטב של בשר נבילה דאין מטמא, ולמ"ש רבינו ז"ל בהל' ק"פ דהרוטב הנוטף מבשר הפסח אסור לאוכלו כיון שפירש ממנו ה"ז אסור ובגדר יצא חוץ למחיצתו דחולין דס"ח וכ"מ, ועי' ברא"ש דנדרים דנ"ה ע"ב גבי נודר מן הדגן ע"ש ועי' חולין דס"ט ונדה ד"ט מי יתן טהור מטמא, אך שם המציאות הוא כן וכ"כ בזה, עכ"פ כל דבר הבא בגדר שינוי פתאומי אין לה שם האב שלו, ועי' בדברי רבינו בס' המורה ח"ב בהקדמה גבי כל משתנה מתחלק. ועיין מה דס"ל לרבינו בהלכ' תרומות פ"ו הי"ד דכתב שם הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה כו' ואפי' אינו ישראל ומה זה, מה ר"ל, והנה שם בהלכה ט"ז מביא הך משנה דיבמות דף ס"ט ע"ב גבי שפחה דאם יש לו זרע ממנה אינו כלום בין למאכיל בין לפוסל, אך אם בא על הנכרית אינו מבואר זה במשנה אבל בתו"כ פ' אמור מבואר דגם זרע הבא מן הנכרית אינו מאכיל ואינו פוסל, וכמו גבי יבום כמבואר ביבמות דף כ"ב ועי' בכורות דף מ"ו מבואר ג"כ כן, ועי' בשיטת רש"י יבמות ט"ז ע"ב מבו' שם דלמ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר, ה"ה להיפך, ועי' בירוש' יבמות ספ"ז דמוקי דמיירי בעבד פסול ונכרי פסול ומה זה, אך ר"ל לפי מה שכתב רש"י בסנהדרין דף נ"א דלמ"ד כותים גרי אריות הן מ"מ אם קידש אשה הווה אשת איש וגם חייבים משום לא תתחתן דיש בו שני הגדרים בגדר וודאי וכבר כתבתי בזה בדברי התו"י יומא דף נ"ו דיש עליהם גדר בני ברית, וכן הוא בר"ן רפ"ד דקידושין ומהך דיבמות דף ס"ח ע"א וע"ב וכן גבי גר שמל וטבל ולא קיבל המצוות י"ל דעדיין לא הוי גר גמור עי' בדברי רבינו בהל' איסורי ביאה ותוס' שבת דף ס"ח, השמטה- וכה"ג ר"ל בירוש' שבועות פ"ב ה"א הראשונה עד שלא נתגיירה והשני' משנתגיירה ע"ש והוא תמוה מה שייך בזה טומאה וידיעה וצ"ל דקודם הבאת קרבן גרות דלגבי כל הדברים הוי גר מלבד לקדשים הוי כנכרי וס"ל להירוש' דלגבי קרבן וטומאת מקדש עדיין הוא כנכרי ולכך לגבי זה לא הוי גדר ידיעה ואף דבתוספ' כריתות פ"א לא משמע כן ע"ש. ע"כ השמטה וזה ר"ל הירוש' שם וכבר כתבתי דאם מל לשם גרות ובא על אשה ולאחר זמן רב טבל הוי גר למפרע ולא נפסלה והך דע"ז דנ"ט וכ"מ שם מיירי שלא טבל כלל, ובאמת בהך דכתובות די"א גבי גר קטן דמטבילין אותו כו' ואם הגדיל יכול למחות איך הדין אם בא על בת ישראל קודם שחזר והיא נשאת לכהן ואח"כ חזר ומיחה דנעשה ב"נ למפרע אם האשה נפסלה והבנים שלה חללים, והנה בכתובות שם דייק רק דהיכי יהבינן לה כתובה וקנס ולמה לא מקשה היאך מותר לבוא עלי', ועי' קידושין דמ"ה ע"ב גבי שמא יבוא אביה וימחה גבי תרומה, אך י"ל שם דשם חיישינן שמא יבא באמצע אכילה, וכן מה שכתב התוספות שם גבי דלא חיישינן שמא קדשה האב אך גם שם שמא באמצע ביאה יקדשה האב וכהאי גוונא מבואר בירוש' מעשרות פ"ג במה דאמר שם מצא כלכלה כו' עושה אותו כו' ובעי' שם אם הדמים הללו קובע למעשר, כיון דלא הוה מקח גמור דהבעלים יכולים לבטל וגרע ממעות בעלמא דשם החזרה הוי רק מכאן ולהבא, ועי' בדברי רבינו בהלכות מעשרות פ"ה ה"א ופי"א הל' ח' ופי' המשניות פ"ג וכבר כתבתי בזה, ולא שייך כלל להירוש' הנ"ל דרבינו ר"ל קנין כסף ממש ומ"מ פסק בהלכות תרומות ספ"ט דאם קנה הכהן בהמה בדמים בלא משיכה אין מאכילין ע"ש, אך הירוש' לא מיירי בזה רק בדמים שעושה על המציאה כעין הך דב"מ דכ"ח ע"ב וכ"ט, ע"ש בתוס' במה דאמר שם והוי עלייהו שואל ולא לוה ובאמת כיון שמוכרם לאחרים ואם הבעלים יבואו צריך הוא להחזיר הדמים להלוקח והמעות לא שייך כלל להבעלים ואין כאן קנין כלל ולא שייך כלל להך דשומר אבידה, וצ"ל דמ"מ הוי קנין בגדר כח ב"ד, עי' קידושין דף מ"ב וכ"מ וכתובות וגיטין, ובאמת רבינו ז"ל בהל' שאלה ופקדון פ"ז גבי חמץ דפסחים דף י"ג מוכח דהמקח יוכל להתבטל ולכך דייק שם רבינו דמוכר החמץ לשעתו, ור"ל שיאכל מיד, דהמקח אינו כלום שלא מדעת הבעלים ואכ"מ. עכ"פ חיישינן שמא באמצע האכילה יבואו הבעלים וה"נ בהך דקידושין כן דמ"ה ע"ב הנ"ל וזה ר"ל ג"כ הך דכתובות הנ"ל אבל מ"מ האשה שנבעלה לו אם הייתה כהנת או שנישאת לכהן ואם בתוך כך נתגדל הקטן ומחה וא"כ נעשית זונה למפרע, ואם היית' אשת כהן אם צריכה לשלם קרן וחומש דהוית חללה למפרע, וי"ל דזה ר"ל הירוש' תרומות פ"ז הל"ב דגבי אשה כהן שזנתה אף דאסורה לבעלה מ"מ כ"ז שלא גירשה אינה משלמת את החומש דהפסול הו' ע"י נישואין משא"כ כאן דעי"ז מתברר למפרע דהיית' פסולה לכהונ'. עכ"פ מצינו שיהי' צד יהדו' וצד נכרית בב"א מ"מ אינו יכול לגרש וכבר כתבתי בזה דלגרושין צריך שיהי' ישראל שלם, וזה ר"ל הירוש' פ"א דקידושין גבי ב"נ ע"ש וכן ס"ל לרש"י בקידושין דף ע"ה גבי נכרי הבא על בת ישראל דיש בזה שני הגדרים ועי' בירוש' יבמות פי"א גבי הך דר"ע ור' יוסי הגלילי גבי נתגיירה מעוברת אם חייב על אמו דגבי נכרי הבא על בת ישראל גם ר' יוסי הגלילי ס"ל דפטור משום דיש בו צד גירות ג"כ ובמ"א כתבתי בזה. אך מ"מ רבינו דפסק בהלכ' יבום כסתם משנה דזרע מן הנכרית ולא כלום מ"מ מוכח מהלכות תרומות הנ"ל דזרע מן הנכרית אף דבגדר הדין לא נחשב זרעו כלל, מ"מ לענין תרומה פוסל ומאכיל אבל לא בשפחה וע"כ כמ"ש וכן נ"מ היכא דמל וטבל ולא הביא קרבן דכבר כתבתי בזה דלשי' רבינו בהלכו' מחוסרי כפרה דלגבי קרבנות הוי כב"נ ולכל דבר הוי כישראל גמור אי מהני עדות שלו גבי עדות החודש וכן בר"ה דעיקר עדותו הוא משום דצריך לומר מקודש עפ"י הראי' עי' ר"ה דף כ' ודף כ"א ע"ב וזה נפקא מינה לקרבן דבלא אמירת הב"ד מקודש א"א להביא קרבן, ועי' בהך דר"ה דף כ"ב גבי הך דטוביה הרופא דהכהנים לא רצו לקבל העדות של עבדו המשוחרר עי"ש וי"ל דזה היה עדיין בזמן המקדש ועדיין לא הביא הקרבן ולכך לא קבלו אותו הכהנים, ועי' בירושלמי דנקט שם משום פסול משום דלגבי קרבן אין עליו עדיין דין ישראל ולכך קרי ליה פסול, ועי' מנחות דס"ד ע"א דעדות החדש לא צורך קרבן ובהך דר"ה דכ"א ע"ב דשם נקט מפני תקנת הקרבן וכבר כתבתי בזה ועי' בתורת כהנים פר' אמור דמרבה שם גבי ר"ה גרים ועבדים וי"ל ג"כ כה"ג משוחררים רק בלא קרבנות. ע"כ השמטהע' נזיר דס"ב ע"ב אין נפשו קנוי' לו, והא דאוכל בתרומה ובפסח, זה רק מחמת אדון וכמו שכתבתי בזה דבטל לרבו וכן בעירוב עי' ערובי' דע"ט ע"ב ודפ"ב ע"א, ונ"מ דגבי עירוב תחומין אין צריך עבורו ב' סעודות עי"ש ולכך אין עליו שם מציאות כלל ונעשה בריה חדשה ממש ועי' גיטין דמ"ג ובירושלמי קדושין פ"א גבי שפחה חרופה ובמ"א אבאר זה, ולכך לא קיים פו"ר. השמטה ובאמת מה דעבד דאוכל בתרומה וקדשים קלים הארכתי בזה אם זה רק מחמת האדון או גם העבד מקיים בזה מצוה וכמ"ש התוס' גיטין י"ב ע"ב בד"ה השבתנו וכבר כתבתי די"ל דזה תלי' בהך מחלוקת דיבמות דף צ"ט וכ"מ אם חולקין תרומה לעבד בלא רבו ובהך דתרומות פ"ח גבי אוכל בתרומה במחלוקת דר"א ור"י גבי עבד אם משלם את החומש עי' פסחים דע"ב ע"ב ע"ש דהוי גדר עבודה וא"כ גבי עבד למה פטור וכן גבי אשה שם לא שייך זה הטעם וצריך לומר כיון שהתורה חדשה לנו דין וכמו גבי פסח שדוחה שבת וגבי אשה בת ישראל שאוכלת בתרומה כשנשאת לכהן פטור אף בלא נתקיים המצוה, ובגדר מה דמבואר בירושלמי שבת פרק האורג במה דאמר שם גבי שוחט בשבת חטאתו דלכך כיפר משום דאתה גרמת לו ע"ש וה"נ כן, ובזה יש ליישב דברי רבינו בהלכו' שגגות פ"ב, ואכמ"ל וע' רש"י יבמות ס"ט ע"ב דמבו' שם גבי בת כהן שהית' נשואה לישראל ומת דלס"ד אף דאינה צריכה לחוש שמא היא מעוברת ממנו מ"מ אם אח"כ נתבררה שהייתה מעוברת משלמת קרן וחומש, ולמה שאני מהך משנה דעבד ואשה, וע"ש במה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ח הל"ג דזה אף למסקנא אף שנישאת כבר מ"מ כל הארבעים יום לאחר מיתת הבעל מותרת לאכול, ובזה א"ש הך דיבמות שם דף מ"ב ע"א ד"ה אישתהי ע"ש ברש"י דלמה לא אמר דילמא כבר נתעברה מן הראשון וס"ל לרבינו דלזה לא חיישינן ובגדר הך דגיטין דף כ"ח שמא מת לא חיישינן, וע"ש בתוס' דף י"ז ע"ב ד"ה זנות ורש"י ע"ז דכ"ג ע"א, ותוס' יומא דף נ"ה ע"ב וקידושין דף מ"ה ע"ב ובאמת לשיטת רבינו מפרש כך הך דיבמות דקי"ט מה דאמר שם לצרה אחריתא לא חיישינן לא כפירש"י שם רק להיפך דהצרה שנשארה במקומה אסורה להתייבם שמא הצרה שהלכה עם בעלה נתעברה שם, אבל הצרה שהלכה עם בעל אם יש שם אח מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא הצרה שנשארה הייתה מעוברת כ"כ בפ"ג מהל' יבום ע"ש, עכ"פ חזינן כך דגבי כהנת דלא חידוש התו' וכן לגבי כהן אף דיכולה לאכול בתרומה, מ"מ אם נתברר אח"כ דהייתה אסור' לאכול חייבת בקרן וחומש רק משום גדר עבודה, משא"כ בעבד דזה חידשה לנו התורה הוי ברשות גמור ופטור אף דלא קיים מצוה כלל, וגם י"ל כמ"ש כיון דאינו אוכל רק בשביל רבו והחסרון הוא בו, ועי' כה"ג בחולין ד"ט גבי סכין וביבמות דף ס"ח ע"ב היא הנותנת כו'. ע"כ השמטה וכבר כתבתי במקום אחר מה דגבי עבד שנזר דרבו כופו רק לטומאה וליין משום דגילוח הוה דין שנזיר לא יגולח ואין נ"מ אם הוא מגלח עצמו או אחר מגלחו ובאמת נראה דאם אחר מגלח נזיר ושניהם מזידים אינו לוקה אלא המגלח ולא הנזיר עצמו, ובנזיר עצמו י"ל דרק עשה דקדוש יהיה כו' וכן עשה דועשית כאשר נדרת ומוצא שפתיך תשמור לא חשוב רבינו גבי נזיר משום דס"ל דעיקר נזיר די בלב רק משום דכתיב כי יפליא צריך איזה דיבור לזה לכך ליכא על זה עשה דמוצא שפתיך ובאמת לפי המבואר בנדרים ד"ד דיש בנזירות גם בל יחל ובנזיר דל"ח ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"א וסוף פ"ה מהלכות נזירות ואף נזיר שכלו לו ימיו דקיי"ל דלוקה על הכל כמבואר בנזיר די"ד ע"ב גם בבל יחל עובר אז וזה ר"ל הספרי פרש' נשא פסקא כ"ה נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו דעובר גם על בל יחל אף שכלו ימיו אך גבי עבד שנזר הוי רק לאו דנזירות ולא לאו דבל יחל דקיי"ל עבד שנדר נדרי עינוי נפש לא חל כלל ומ"מ נזירות חלה עליו ובאמת כבר כתבתי לפי המבואר בירוש' נזיר פ"ט די"ל דאף אם לא כפאו רבו ונטמא אינו לוקה, רק מ"מ המצוה של נזירות יש עליו, ועיי"ש במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל דאם גמר כל הנזירות בזמן שהיה עבד ואח"כ נשתחרר אם יצא, אף דאז לא הוי חיוב גמור, דרבו יכול לכופו ומכל מקום נפטר בזה ועי' בהך דנזיר דף ט"ז ע"ב בהך מחלוק' דריש לקיש ור"י גבי נזיר בבית הקברות דלר"ל אין נזירות חלה עליו לס"ד, אך לכשיוצא אז די בקבלה מועטת ע"ש אך בזה פליגי התו"י בנדרים ד"ד עם התוס' נזיר שם דמאי דאמרינן בנדרים דעובר בבל תאחר אם אינו מקבל אם רק בשיצא מבית הקברות אבל כ"ז שהוא בביה"ק לא איכפת לן וכ"כ התוס' נזיר שם, אבל התו"י בנדרים ס"ל דמוטל עליו החיוב בעודו בביה"ק שיצא משם מיד לקבל עליו הנזירות אף דכעת שהוא בביה"ק א"א כלל לחול עליו, ועי' במאי דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' עירוכין פ"ו הל' ל"ג מה דהביא ראי' מיעקב ומהך דלא איפטר ור"ל אם מוטל עליו החיוב לראות שיהא לו, כדי שיתן להקדש ועי' ברש"י ב"ק דל"ו ע"ב גבי פלגא דזוזא דאקדשה עיי"ש ברש"י ותוס' ור"ל שם אם מוטל עליו חיוב לתפוס כדי שיהי' זה להקדש וכן זה הדין גבי מכירה דב"ב דס"ג אי נימא דרק אם זרע דבר שחייב במעשר אז שייך המעשר להמוכר עי' בירוש' דמאי פ"ו אי מחויב הוא לזרוע דווקא דבר שחייב במעשר ע"ש בירוש'. וע"ש דנ"ט ע"א גבי מיא דאיגרך, ושם דע"ט ע"ב אם הוא מחויב לזכות בהן כדי שיתן להקדש, וזה הי' הגדר דיעקב אבינו שעשה פעולות להרבות שכרו כדי שיהי' לו שהחיוב עליו מחמת הנדר שנדר במעשר. ועי' נדרים דל"ד משמע שם ג"כ שמוטל עליו החיוב לזכות בהדבר כדי שיהיה הקדש, עכ"פ חזינן דאף לאחר שיצא לחירות הי' חל עליו כל גדרי הנזירות בזה יוצא אם נהג הנזירות בזמן שהי' עבד וכבר כתבתי בזה בתוס' ע"ז דף ל"ד גבי תענית, ובשיטת רבינו גבי קטן אם שחטו עליו בראשון אף שהגדיל אח"כ אין צריך להביא שני. עכ"פ אם הרב כופה לעבד שיגלח הוי כמו שהוא גלחו ועובר על זה דהלאו חל גם על המגלח ועיין מכות ד"כ ע"ב דמבואר שם דניקף אם הוא מסייע חייב אבל אינו חייב משום מקיף על סיוע רק במקיף ממש משום דניקף הוא על הפעולה ולכך בעושה איזה מעשה חייב וכן על הנפעל, אבל מקיף החיוב הוא על הפועל ופועל צריך לעשות מעשה בידים ולכך סבירא ליה לרבינו בהל' חמץ פ"א ובהל' סנהדרי' פי"ט דהמחמץ עיסה בפסח לוקה דהוי מעשה והוא תמוה לכאורה דזה שייך רק היכי דהלאו הוא משום שעושה חמץ וכמו במחמץ מנחה וכדומה, אבל גבי חמץ הלאו הוא על קיום חמץ שיש לו אם כן מה לנו שמחמץ הרי אם הי' מחמץ חמץ של נכרי או של הפקר או של הקדש בלא גדר קנין בודאי ליכא לאו ועל כרחך דהרי חזינן בב"ק דצ"ח ע"ב דגם על חמץ של ישראל אחר אם ראה אותו בפסח מוטל עליו לבער חזינן דהחיוב הוא הפעולה דהיינו לשרוף חמץ ורק של ישראל דשל נכרי או של הקדש כו' אין על החמץ מצות ביעור כלל ולכך גם גרם שיהי' חמץ ויהי' קנין של ישראל חייב ובגדר מה דמבואר בכורות דל"ג ע"ב וכמה מקומו' דגבי מטיל מום בקדשים גם גרם לוקה ועיי' בדברי רבינו דכתב זה רק בהלכות בכורות פ"ב ולא הביא זה בפ"א מהל' אסורי מזבח משום דכבר כתבתי דגבי בכור נעשה על ידי המום כמו מציאות חדשה ושם אחר, דבכור בעל מום שניתן לכהן זה מקרא אחר עי' זבחים דנ"ז וכ"מ ובכור תם לאנשי משמר וב"מ לכל כהן שירצה והוי זה דבר נמשך מה שאין כן גבי קדשים דכל זמן שלא פדאו הוי רק בגדר אריה דרביע כו' לכן גרם פטור, וכן מה דקיי"ל בסנהדרי' דע"ו ע"ב דמצמצם חייב גבי רוצח חזינן דהחיוב הוא על מה שנעשה על ידו לא על העשיה ולכך הוי סלקא דעתך דלשמאי בשולח להרוג את חבירו דהמשלח חייב עיין שם בקדושין דף מ"ג. וכן נפקא מינה גבי כופר אם חייב ג"כ אם השור היה בגדר מצמצם, דעי' ב"ק דמ"א מה דאמר שם אביי מהו דתימ' כו' כמאן דקטלי' דמי, דלכאורה אינו מובן דהשור לא הוי רק גרם ואיך הי' ס"ד דליחייב כופר ועי' תוספת' ב"ק פ"ט דרובע את הבהמה פטור מלשלם דאף דנידונית ע"י ונסקלת ונפסלת למזבח ע"י פטור דהוי נידון בנפשו וקלב"מ, ועי' בסנהדר' דנ"ה גבי בא על הבהמה בשוגג אם נהרגת וכן נ"מ אם בא על הבהמה באבר מת איך הדין בה, אם נפסלת למזבח, ועי' במ"ש הראב"ד בתו"כ פ' ויקרא ובדברי רבינו בהל' איסורי מזבח וכן נ"מ במה דאמר שם בגמרא רובע עשו בה אונס כרצון או נ"מ אם אנסו את האשה להביא בהמה עלי' אם הבהמה נסקלת, ועי' בתוספת' ב"ק ספ"ו, עכ"פ חזינן דס"ד דגם ע"י גרם שע"י הבהמה נהרג אדם יהי' בעל הבהמה חייב לשלם כופר וזה לא עדיף ממצמצם, ועי' ב"ק דמ"ד ע"ב דמבואר שם דע"י צרורות פטור מכופר מחמת דלא הוה רק כחו דשור, ובאמת הירוש' פ"ב דב"ק פליג ע"ז וס"ל דחייב כופר, ואף דבכ"מ גבי בהמה גרם פטור לכו"ע עי' רשב"ם ב"ב דצ"ג גבי שור שהבעית וכן גבי אדם שהבעית את הבהמה כמבוא' בב"ק דנ"ג ותוספתא ב"ק פ"ו ואף דלא שייך דקידושין דכ"ד ע"ב משום דאדם בר דעת הוא ולכך מבעית פטור, עכ"פ צ"ל דגבי כופר חייב מצמצם ובגדר הך דב"ק דמ"ד ע"ב דכופר חיובא דבעלים הוא ומקשינן זה למשנת אביי, ובירוש' ב"ק פ"ד פליגי היכא דנגח ואח"כ הפקיר למאן דאמר דפטור ממיתה אם עכ"פ חייב כופר ע"ש וזה תלי' בזה ועי' רש"י ב"ק דנ"ח ע"ב ד"ה דחזא, וכן נ"מ גבי טביחה ומכירה אם חייב אם טבח ע"י קטן, אם נימא דהחיוב הוא מחמת גדר שליחות אז בקטן לא שייך זה ועי' ב"מ ד"י ע"א, אך יש לומר דזה הוה כמו הך דמעילה דכ"א וקידושין דף נ' גבי שילח ביד חש"ו עיי"ש במה דאמר עשאוהו כו' ונ"מ אם אמר להם שיקחו לעצמן או שיקחו עבורו, עי' רש"י קידושין ד"נ ע"א, וי"ל דגבי הני רק אם ציוה אותם שיביאו לו, וכמו דאמרינן בקידושין דף כ"ב ושבת דקכ"א דאמר על דעת הגדול. וכן גבי הקדש במעילה ובטביחה ומכירה החיוב הוא בעבור המציאות הנעשה ולא בעבור העושה והעשיה ולכך גם שם בשליח חייב המגלח, והנה גבי קסמים מבואר בדברי רבינו כאן בהל' ו' ובס' המצות דאין עושה בזה פעולה בגדר העבירה עצמה רק עושה גרמא לזה שיקסום ולכך גם השואל את הקוסם ומבקשו לקסום אסור דהוא גם כן גורם רק מ"מ לא לקי דאין בו מעשה, מה שאין כן בכישוף דשם הוי פעולה בעצם האיסור ועי' רש"י שבת דקל"ג ע"א גבי צרעת מבואר שם דהיכי דאדם אחר מוהל וחותך עם בהרת והאב עומד עליו הוי כמו שהוא מכוין לעשות פעולה ע"י חתיכת הבהרת עי"ש ר"ל שיטהר ע"י זה דאף דקי"ל בשבת שם דגרם לחתוך הבהרת מותר זה רק גרם שדבר אחר יחתוך את הבהרת אבל שעל ידו תתחתך הבהרת אסור עיי' מכות דכ"ב ע"א ולכך כיון דמילה באה מדעת אב לא מגדר שליחות רק דעת וכמו בהך דחולין דל"א ע"ב וכיבס דתכבוסת בעי מדעת כהן ור"ל גם כן לא בגדר שליחות דאם כן נילף מכאן שליחות רק בגדר דעתו וכן גבי כתיבת ספר תורה הוי רק בגדר דעת ובמקום אחר אבאר זה, ולכך אם עומד אצלו הוי כמו שעושה על דעתו ובאמת הא דמבואר בשבת דקל"ב ע"ב תינח גדול כו' לא ר"ל כמ"ש רש"י ז"ל דהיינו דאחר מל אותו דבאמת נראה דכה"ג עובר רק בלאו גבי צרעת ועי' בדברי רבינו בפיה"מ נגעים פ"ז מ"ד ובהך דשבת דף צ"ד ע"ב, אבל עשה לא עבר אחר וכה"ג כתבתי גבי מטמא כהן לשיטת רבינו דרק הלאו עובר ולא העשה, והא דאמר בשבת שם דיש עשה ול"ת זה רק בקוצץ את בהרתו, ומה דאמר שם גדול ר"ל במל א"ע , וכן הך דקל"ג ע"א ר"ל ג"כ כה"ג דהיינו במל עצמו, ובאמת היכא דשניהם גדולים, ומניח א"ע לקוץ הבהרת שלו, מי לוקה משניהם כיון דהוא חד לאו, וכן גבי מגלח נזיר ובזה לא שייך דמכות דף כ' ע"ב דשם הוי לאווין מחולקים, ומה שמניח עצמו אם זה הוה מעשה גמור עי' תוס' כתובות דף ל' ע"ב אך שם מחמת הנאה כמו הך דב"ק דל"ב ע"א ועי' בירוש' שבת פ"ז וסנהדרין פ"ז במאי דפליגי ר' יוחנן ור"א גבי אזהרה דאשה ותוס' יבמות דנ"ד ע"ב ורש"י כריתות ד"ג וסנהדרין דף נ"ד ע"ב וירוש' שם הארכתי בזה במאי דמבואר בתוספת' דשבת דאם הרבה אנשים כתבו ס"ת כאו"א אות א' עד שנגמר כולו כולם פטורים ואמאי פטורים הרי גומר ספר חייב כמבואר בשבת דק"ד ע"ב, וע"כ צ"ל דכיון דלא הוי שם כלל גדר כתיבה לא חל שם גמר על האחרון וכבר כתבתי בזה, עכ"פ כאן י"ל דמה שמניח עצמו ומסיע' מתבטל להעושה הדבר בעצמו ואינו חייב אלא העושה, וכה"ג מבואר בהך דמנחות דנ"ו ע"א גבי אפה לוקה שתים, ע"ש ברש"י ותוס' דר"ל להיפך דהיכא שיש העושה המעשה אין שם על הגומר המסיע' שם פעולה, ועי' רש"י בכורות דף ל"ג ע"ב עכ"פ כך דבשבת ר"ל גדול שהוא מל א"ע ושם יש עשה ול"ת ואתי שפיר בזה מה שהקשו התוס' שם וכתובות דף מ' דבכל מקום אמרינן דהוה רק ל"ת, אך שם ר"ל שאחר מל אותו, וגם י"ל דאף אי נימא דאי אפשר שיתחייבו שניהם על לאו א' ואף דהוא מסיע' מ"מ היכא דהעושה הדבר הוא פטור אז המסיע' חייב ועי' בתוספת' שבת הובא בדברי רבינו בהלכות שבת פי"א הל' י"ד גבי גדול אוחז בקולמס ע"ש וט"ס שם וי"ל כמו שכתבתי, וכבר כתבתי בזה דגבי אב עיקר המצוה במילה הוא הפועל דהיינו המילה, לא שיהי' מהול ולא שלא יהא ערל, והיכא דאינו מכווין למצוה מתבטל מצות האב, ולכך אין כופין את האב שהוא ימול את בנו, וזה ר"ל הך דלהכניסו כמ"ש התוס' פסחים ד"ז ועי' שבת דע"ח ע"א ורש"י ותוספות גבי תלמיד שאמר לרבו וברש"י זבחים דמ"ז ע"א ד"ה שמעתי דרק אם כהן עובד בשתיקה אז הבעלים מפגלים ור"ל ג"כ כה"ג ועי' בהך דזבחים דכ"ט ע"ב דאמר שם למד"א לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המחשב בקדשים לוקה וזה תליא אם האיסור הוא המחשבה או האיסור הוא מה שעל ידי זה נפסל הקרבן ומוכח מדברי התוספתא סוף קרבנות ובתוספתא מכות פ"ג דרק המחשב היכי שע"י זה נפסל כגון בפסח וחטאת ולא כשיטת רש"י זבחים ד"ב ע"ב, השמטה גבי גרם שלא יעשה פסח, ועי' רש"י סוכה דף כ"ה ע"ב ד"ה שחל ודייק שם מחמת שהטומאה תעכב על ידם מאכילת הפסח ולא נקט מחמת פסח עצמו, ונ"מ גבי טמאים אם היו יכולים לטהר ולא טיהרו עצמן לא בפסח ראשון ולא בפסח שני אם עליהם חיוב כרת ועי' פסחים דף ס"ט ע"ב גבי ערל וטמא שרץ ודס"ב ע"א דאמר שם דלכך פוסל מחשבת ערלים משום דבר חיובא הוא ור"ל דאם לא מל ולא עשה פסח חייב כרת, ובאמת י"ל כך דר"ל אם קודם פסח ראשון לא מל ובין פסח ראשון לפסח שני מל ולא עשה פסח שני במזיד חייב אף דגבי דרך רחוקה וטומאה קיי"ל דפטור אף אם לא עשה במזיד מחמת דרחמנא דחי' אבל בערל שלא מל חייב, אך רבינו בהל' קר"פ פ"ה ה"ד פסק דאף בשוגג אם לא עשה פסח שני ג"כ חייב אך מ"מ אם לא מלו גם קודם פסח שני י"ל דפטור, ועי' רש"י פסחים דף ס"ט ע"ב דכתב שם דלר"א אף דס"ל מכשירי פסח דוחה שבת מ"מ אם הי' ערל אין מלתו דוחה את השבת וא"כ צ"ל דס"ל דגם בזה גברא לא חזי ואמאי וצ"ל דרש"י פי' זה לרבה ורבה ס"ל שם דף ס"ב דאם חישב לשם ערלים שאינם מנוים לא פסל חזינן דס"ל דהוה גברא לא חזי אבל לרב חסדא י"ל דשפיר דחי לר"א. עכ"פ זה וודאי ערל וכן טמא אף שהיו יכולים למול או לטהר עצמן ולא מלו או לא טבלו כלל אין עליהם חיוב כרת מחמת פסח אך זה רק גדר חיוב אבל מחמת מצות אכילת פסח דזה לעשות מצוה אסורים להפקיע עצמם, וזה ר"ל רש"י בסוכה שם ובאמת י"ל דזה תלי' בהך מחלוקת דעירובין דף צ"ו אם פ' ושמרת את החוקה קאי על פסח ע"ש דכל מקום שיש גדר שמירה צריך לראות שלא יהא שום עיכוב עליהם, עי' יומא דפ"ה ע"ב ובמנחות דף נ"ג ובמ"ש רבינו בה' ק"פ פ"י הי"א וצריך אדם להשתדל שלא ישאר כו' וזה ג"כ מחמת שמירה ועי' זבחים דף ק' גבי אונן ע"ש ברש"י ומ"ש רבינו בהל' חמץ פ"ד גבי חשש חימוץ מחמת ושמרתם ע"כ השמטה השמטה ובזה יובן מה דמבואר בפ' אמור אצל קרבן תודה גבי לאו דלא תותירו ושמרתם ועשיתם ע"ש בתו"כ אך כך הנה עי' במנחות דף ע"ח ע"ב במשנה גבי שחטה חוץ לזמנה ע"ש ברש"י דפי' ע"מ לאכול חוץ לזמנו ועי"ש דף ט"ו ע"א ומעילה דף ג' ע"ב והנה באמת למה דייק רק ע"מ לאכול ולא ע"מ להקטיר אך כך דשם במנחות דף ע"ט מחלוקת ומחלקים בין חוץ לזמנו לחוץ למקומו אם קידש הלחם ע"ש וי"ל כך דהנה בזבחים דף ד' ודף ז' מבואר דתודה ששחטו לשם שלמים כשירה ולכאורה קשה עי' במנחות דף מ"ט ע"א בלשון הגמ' דחטאת לשם שלמים הוי פיגול משום דחטאת ליום אחד ושלמים לשנ"י כו' ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ גבי תודה ג"כ כה"ג, ודוחק לומר דשם ר"ל בשוחט ע"מ לזרוק וכאן ר"ל בשחיטה לבד אך כך דהא מבואר במנחות דף מ"ו ודמ"ז ע"ב דאם לאחר שחיטת התודה נפרס הלחם אז פקע ממנו שם תודה ונעשה שלמים וא"כ יש פעול' שהתוד' אף לאחר שחיט' תתהו' שלמים ושוב אז נאכל לשנ"י כו' ולכך אי נימא דע"י מחשבת פיגול בתודה לא נתקדש הלחם שוב נעשה שלמים ושוב לא הוה פיגול ושוב נתקדש הלחם כו' וכו' אבל אם שחט ע"מ להקטיר אז י"ל דלא קדש הלחם כמו בחוץ למקומו וכן לכך יכול לשחוט תודה לשם שלמים שיש מציאות שהתודה תהי' שלמים כמ"ש וקמ"ל קרא דושמרתם דאסור לגרום לזה ועי' כה"ג במנחות דף פ"א ע"ב גבי תודה בלא לחם שמור ושמעת עי"ש ובירוש' נזיר פ"א ה"א, א"ל שמור ושמעת ופ"ב. ע"כ השמטה. ועיי' בדברי רבינו פי"ח מהל' פסולי המוקדש' עי"ש בהל' א' וב' ובספר המצות והרמב"ן ז"ל ובספרי פרש' ראה וזבחים דל"ו ע"א, וכ"כ בהך דפליגי ר"י ור"ל במכות די"ד ע"ב גבי טמא שנגע בקוד' אם לוקה ואמאי לא הוי כמו הך דע"ז די"ג ע"ב גבי לאו דונתצתם כו' דע"י נפסל הקדשים, אך י"ל דזה רק היכי דהפסול הוא בעצם לא מחמת דין אבל טומאה הוי רק גדר דין ועי' רש"י סוכה דל"ה ע"ב גבי מעש"ש ובירושלמי שבת פרק כל כתבי היא קודש היא מעש"ש ואף דמעש"ש יש לו פדיון ועי' רש"י קדושין דמ"ג ע"א גבי שנים ששחטו בחוץ דכתב שם שפטורי' מחטאת דשחוטי חוץ ור"ל דמ"מ חייבים משום הך לאו דונתצתם כו' כמו בע"ז די"ד ע"ב וסנהדרין דנ"ו גם באמת י"ל דהך פלוגתא דמכות די"ג הנ"ל לא ר"ל מחמת דמטמא קודש רק זה דין פרטי דאסור לטמא ליגע בקדש ועיין בתו"כ ריש פרש' תזריע אם טמא ליגע במקדש עי"ש ומשמע שם דבמשכן אסור וכן כתבו התוספות יומא דמ"ד ע"א ועי' בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ג הל' י"א ובאמת נ"מ בין מקדש למשכן ועיי' במכילתא פרש' יתרו גבי לא תגע בו יד עכ"פ י"ל דזה איסור רק על הטמא ולא משום שמטמא ונ"מ כגון אם הקודש לא הוכשר עדיין אם נימא דחבה"ק לא הוי מן התורה מ"מ לוקה ועי' תוס' זבחים דל"ג ע"ב. גם י"ל דלכך ס"ל להתוספות ביומא דמ"ד הנ"ל דאסור לטמא ליגע בעצי המשכן משום שנמשח דהוי זה גדר חבה"ק ומכשירתו לטומאה דשמן המשחה הוי קדושה נמשכת כמבואר בכריתות ד"ז ע"א ובאמת כונת הגמרא דסוכה דל"ה ע"ב מפני שמכשירתו גבי אתרוג לא ר"ל כרש"י דע"י שהלולב הוא במים ע"י זה נכשר האתרוג וע' תו' ע"ז דנ"ט ע"א רק דר"ל דע"י שהוא אקצי למצוה ע"י זה הוכשר ובגדר חבה"ק ובגדר דשחיטה מכשירתו דחולין דל"ג ועי' בכורות ד"י איסורי חשובי. עכ"פ גבי מחשב בקדשים רק האיסור הוא הפסול שהקדשים נפסלים על ידו וזה תליא בהך פלוגתא דזבחים דל"ו אם שוחט חטאת בדרום אם עובר על לאו עי"ש. וכן נ"מ בהך דגיטין דף נ"ג ע"ב ונ"ד גבי מטמא תרומה ומפגל בקדשים אם האיסור משום ההפסד או זה איסור פרטי ולכך נקט שם דרבנן ע"ש בזה ונ"מ שם גבי אם שחט חטאת בדרום אם צריך לשלם ועיין בהך דפסחים דמ"ז דשורף עצי הקדש עובר על לאו אך רבינו בהלכות סנהדרין פ"ט חשב שם השורף עץ מן המקדש ור"ל דכיון דקיי"ל בפסחים דכ"ז ע"ב דאפר הקדש לא פקעה הקדושה ולא יצא לחולין ובתוספות מנחות דנ"ב ע"א ולכך לא עבר ע"י זה רק עץ מן המקדש דאז הוי בגדר סותר וכמש"כ רבינו לעיל בהלכות יסודי התורה ובהלכות בית הבחירה פ"א הל' י"ז גבי נותץ אבן ובתוספתא מכות פ"ד עי"ש הגירסא ונ"מ בין נותץ לסותר דזה החיוב משום שמחסר הבנין וזה החיוב משום שפוסל האבן ועיין בתוספות פסחים דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא דגומרתא אסור מן התורה משום הפסד קדשים ואף דהוי רק גרם ובאמת גבי מטמא קדשים ג"כ יש לומר כמה שכתבתי דכיון דגם לאחר טומאה יש עליה מצות שריפה בגדר קדושה כמבואר במעילה ד"י חזינן דלא פקעה ממנו הקדושה ועיקר הגדר דכל שהפסול הוי רק ע"י הקדושה שהקדושה גרמה להפסול לא שייך לזה גדר ונתצתם דעדיין הדבר במקומו עומד ונ"מ כגון טב"י שנגע בתרומה למ"ד דטמא שנגע בתרומה לוקה עי"ש במכות ותוספו' זבחים דף ל"ג עמוד ב' ועי' פסחים דפ"ב ע"ב ועיי' בהך דתמורה די"ז ע"ב ונזיר דכ"ה ובדברי רבינו בהלכו' פסול' המקדשי' פ"ד הל' א' מבואר שם דגם חטאות המות' אף דיש עליהם גדר בהמה טמאה כמבו' בבכורות דט"ז מ"מ אסור להרוג אותם בידים רק יכניסם לבית ונועל עליהם וימנע מהם מים ומזון מה שאין כן גבי שור הקדש שהרג מבואר בדברי רבינו בהלכות נזקי ממון פי"א דסוקלי' אותו דשם דנעשה כבהמה טמאה זה לא מחמת גדר הקדש רק האיסור בכל המציאות ואף דשור של הקדש דעיר הנדחת מבואר ג"כ בסנהדרי' דקי"ב ע"ב ובדברי רבינו לעיל דאין הורגי' אותו בידים אף דזה הוא איסור כללי מ"מ כבר כתבתי דכיון דאין זה בגדר פרט על הבהמה מחמת שללה בכל אשר בה ג"כ אין עליה גדר פרטי שיהי' הפקעה ופנים חדשות. עכ"פ היכי דההקדש גורם לזה עדיין שם הקדש עליה כמש"כ לעיל גבי גר שנתגייר, אף דהוא כקטן שנולד מ"מ אין זה פנים חדשות לגמרי כיון דעל ידו נעשה זה אך מ"מ גרמא שרי בזה כמבו' בגמ' דתמורה שם ובד' רבי' בה' פסהמו"ק הנ"ל דיכניסום בבית, אבל גבי הני דיומא דס"ו וכ"מ ובדברי רבי' בה' ערכין בסוף שם רק נעל דלת בפניה אבל הכניסה אסור' כיון דזה רק תקנתא וגם גרם אסור מן התורה ולכך בקדושין דנ"ה ע"ב ורש"י תמורה די"ח ע"א ד"ה לא יקרב ובכורות דט"ו ע"ב נקט רק לשון כיפה וגדר הדקיה באדרוניא ולהאכיל אותם דבר שיגרום בידים למות אסור כאן ולכך רש"י דק בסנהד' דקי"ב כתב לשון ומאכילים אותו שעורים ולא כתב כן בקדושי' ובכורו' ותמורה הנ"ל ושאר מקומות ובאמת ג"כ נ"מ בהך דשחוטי חוץ אסורי' אם זה משום הך שכתב רבינו בפי"ח הלכות פסולי המוקדשי' הל' ג' לא תאכל כל תועבה או משום הך דזבחים דפ"ב ופסחי' דכ"ד כל שבקודש פסול כו' ועי' תוספות ב"ק דע"ו דסבירא להו דאינם אסורים רק משום קודש דמבואר שם דאם היו יכולים להפדות היו מותרים אחר פדיון, וע' תו' יומ' נ"ו אך מד' רבי' לא מוכח כן ועי' קדושין דנ"ז ע"ב עי"ש ברש"י ותוספות דפליגי בזה אם הוא איסור עצמיי או רק מחמת קדושה וכן נ"מ בהך דתמורה די"ב ע"א גבי היכי דהוא חולי' ועוברה קדוש קדושת הגוף דליכא לאו דשחוטי חוץ ומ"מ בודאי הולד שלה אסור ומה האיסור שלו, הרי בו לא נעשה תועבה ויהי' עליו הגדר כמו קדשים שמתו ובמ"א אבאר. אך באמת הקדושה פקע ממנו והוה כמו יוצא דופן עי' תמורה די"ז ובתוספת' פ"ג דתמורה דצריך לפדות הוולד אבל לכתחילה אסור לשוחטה בחוץ כמ"ש רבינו בהל' מעה"ק פי"ח הלי"ג, והגדר משום הך דונתצתם וגו' ואף דמלשון רש"י קידושין דף מ"ג ע"א גבי שנים ששחטו דייק שם דפטורים מחטאת דשחוטי חוץ, ובאמת י"ל דגם כרת חייב והמיעוט רק מקרבן כדדייק לשון רש"י ז"ל, וכן גבי עובר דתמורה הנ"ל לר"ש דס"ל בזבחים דף קי"ב ע"ב דהיכא דראוים לאחר זמן יש בהם ל"ת, וזה תלי' אם יש על העובר שם בהמה, ועי' חולין דס"ט ותמורה די"א ע"א וע"ב, גבי הך בעי' דשם אם הקדיש עובר באמה מעוברת אם מותר בגיזה ועבודה, וכן נ"מ גבי מעשר בהמה אם העשירי הייתה מעוברת מה יהי' הדין של הוולד למ"ד שירו משויר בתמורה דכ"ה וכ"מ, דאף דגדר מעשר בהמה לא שייך בעובר כמבואר בחולין דס"ט ע"ב וכ"מ, אך מ"מ נימא שיחול עליו גדר שלמים בגדר י"א ועי' תמורה די"ח ע"ב גבי וולד המעושרת ושם ר"ל רק שלאחר שיצאה למעשר אח"כ נתעברה, אך עי' בתמורה שם די"ג ע"ב במה דאמר שם דתמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי ועי' שם ברש"י והוא תמוה לכאורה דהא תמורה גופא בכל מקום חל על בעל מום רק דר"ל כך כגון לקוח דפטור ממעשר בהמה, או היכא דכבר עישר עליו דוודאי תמורת גופו חל עליו אבל תמורת שמו לא חל, ולא חל עליו דין של י"א רק היכי דיכול להיות מן המנוים, ועי' בירוש' תרומות פ"ו היכי דאכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש אם יכול לשלם בפירות שביעית ע"ש ואף דהוא פטור מתרומה ומעשרות וכן לפירות חו"ל וזה תלי' אם זה פטור מחמת דחו"ל פוטרו או מחמת דא"י מחייבו וכמו דחזינן דלדידן לגבי חלה אם התבואה נכנס מחו"ל לארץ חייב בחלה מה"ת כמבואר בחלה פ"ב, אבל לגבי תרומות ומעשרות אם תבואת חו"ל אף נתמרחה בא"י מ"מ מה"ת פטורה, ועי' בדברי רבינו פ"א מהל' תרומות ובהשגות שם ובירוש' פ"ה ממעשרות ה"ד, והטעם דהרי חזינן דגבי חלה נתחייבה מיד אבל בתרומה רק לאחר ירושה וישיבה כמבואר בכ"מ משום דאז גדר חו"ל לא הוי אבל גדר א"י לא הוי, ונ"מ דאם אכל חלה בשוגג יכול לשלם בתבואות חו"ל וגם גבי תמורה הוה מחלוקת אם חל על עוברין ועי' בהך דחולין דע"ה בהך דר"י ור"ל, עכ"פ י"ל דלר"ש יהי' עובר על לאו וזה יהי' תלי' אם השחיטה של בפ"ק אם הוי בגדר ד' סמנים אכשר רחמנא וע"ש בדף ע"ד וע"ה וברש"י חולין דף ס"ט ע"א ד"ה ותיבעא לך קדשים קלים בירושלים עכ"פ בזה גם גרם אסור ולכך ס"ל לרבינו כאן דגבי קוסם השואל אסור אבל בכישוף לא כתב זה דשם החיוב הוא רק בפועל ולכך גרם ליכא איסור בזה מן התורה ואתי שפיר ולמש"כ לעיל יהי' נ"מ גבי קדשים שנעשו טריפה דאז פקעה ממנו הקדוש' כמבואר בתמורה די"ז ובכורות דמ"ב וכמה מקומות אם מותר להמיתם בידים או רק גבי שור הנסקל דשם יש חיוב לבי"ד להורגם ועי' בתוספו' סנהדרי' דפ"א וזבחי' דע"א וגם משום ובערת הרע ועי' ירושלמי פסחי' פ"ב גבי פטר חמור שנגמר דינו להסקל אם עורפי' אותו או סוקל' אותו וזה תליא אם עריפה הוי מצוה או רק דין ע' בדברי רבינו פי"ב מהלכו' בכורים הל' א' ובהשגות שם ולפי הנראה לדברי רבינו שם בהלכה ו' מפרש הך דמבואר במשנה דמצות פדיה קודמת למצות עריפה ר"ל רק קודמת בזמן דהיינו דל' יום אז המצוה רק הפדיה, אבל אח"כ אין נ"מ לנו, ולכך רבינו שינה שם הלשון וכתב עריפה קודם פדיה ועי"ש בהל' ט"ז גבי גר שנתגייר וספק אם הפט"ח נולד קודם או לאחר כתב הרי זה חייב לערוף או לפדות ובגדר חיוב ועי' תוספו' בכורו' ד"ט ע"ב דמבואר שם דלמד"א פט"ח מותר בהנאה כ"ז שהוא חי אין עליו חיוב לערוף מספק עי"ש, וכן יהי' נ"מ גבי פט"ח טריפה אם שייך בו גדר פדיון עיי' תוספתא פ"א דבכורות גבי מת או נפל דאז לא שייך גדר פדיון וכן מבואר בספרי פרש' קרח פסקא קי"ח עי"ש אבל טריפה אף אם נימא דבעי העמדה והערכה כגון היכי דפדה אותו בדבר אחר ועיי' תוספו' ערכין ד"ד וסוטה דכ"ז ובמ"א אבאר זה. והנה כאן גבי חובר חבר בהל' י' פליגי רבינו ורש"י דרש"י בסנהדרי' דס"ה וכריתות ד"ג ע"ב נראה דס"ל דהאיסור רק אם חוברם בבת אחת וכן מוכח מלשון התוספתא מכות פ"ד דשם חשב גם אדם וגם נחש ועקרב ור"ל דלא נימא דסתמא יש עליהם חשש שלא יזיקו אם כן מותר עיי' שבת דק"כ ע"ב ולקמן בהלכו' שבת ועי' פסחי' ד"י ע"ב גבי בעיא דכיכר בפי נחש אם צריך להביא חבר חזינן דמותר לאמר לחבר אך אי נימא דרק שנים א"ש, ועיי' יבמו' דקכ"א ע"ב, אך לשיטת רבינו צ"ל דלאמר לאחר מותר וגם י"ל דהיינו לומר לנכרי וכמש"כ לעיל ורבינו כאן כתב דאדם שאמר עליו החבר כו' מכין אותו מכו' מרדת ודייק שם אם הוא יושב וזה ר"ל חבר שמחבר אותו כמו דאמרינן בגמרא שם צמיד ועי' בסנהדרי' דק"א לוחשין לחישות כו' ולקמן בהל' י"א, ולא כרש"י שם. ע"כ ממהדורא תניינא

« רש"י על יבמות ט״ז ע״ב:א׳ רש"י על יבמות ט״ז ע״ב:ד׳ »